מדיטציה, ויפאסנה, בודהיזם - בית בהאוונא
  דף הבית arrow הרהור ולימוד
שני, 20 נובמבר 2017
 
 
בית בהאוונא לוגו
מהי נירוואנה הדפס דואל

 מהי נירוואנה

 מאת ד"ר תור גונן

 שיחה שניתנה במפגש בנושא 'מהי נירוואנה' במסגרת מפגש
"שבילים רבים - דהרמה אחת" בת"א, 7.9.2012.

תודה לתנאים ולמורים שהשליכו אותי אל הדרך, תודה לאיתמר בשן, הנושא עמי את עגלת המשא, לפעמים מלאה וכבדה לפעמים ריקה וקלה. תודה לאבי ולאילן על ההזדמנות לימי שישי אלו, ותודה לסנגהה המודטת שנותנת מטובה ומפירות הדרך לכל מה שנקרה על דרכה.  

באחת מן ההזדמנויות שמעתי שמרצה לבודהיזם הרבתה לומר לסטודנטים שלה "אה אתם לא מבינים, אתם לא שם". יום אחד אחת הסטודנטיות שלה העזה לשאול אותה "ואת שם?" היא השיבה: "כן! אני שם". אז אולי היא שם ואולי היא כאן, אבל אפשר בהחלט להפוך את הדו שיח הזה לשאלה להרהור... כי בניבאנה אין פה ואין שם!  

מדוע אנשים בכלל מבקשים ניבאנה? כי טמון בכולנו געגוע עז למצב נטול סבל. ההשקפה שניבאנה היא מחוץ לתחום נובעת ממספר סיבות שלא לכולן ניתן להתייחס במסגרת הזמן המועט. אבל אותו דו-שיח בין המרצה לסטודנטית הבהיר שמושגים של "שם וכאן" עומדים בבסיס אימוץ ההשקפה המוטעית אודות חוסר היכולת שלנו להכניס את ההתנסות הניבאנית כאפשרות ריאלית לחיי היום יום שלנו. ניבאנה איננה רחוקה. היא כאן בבסיס הקיום. היא זמינה. יש רגעים רבים במהלך היום-יום ובמהלך שנות חיינו שבהם ההכרה התנסתה בניבאנה, כלומר ידעה את טבעה הצלול. אלא שלא הבנו זאת כי האג'נדה שלנו היתה שניבאנה היא דבר מה רחוק ובלתי מושג. אז השאלה הבוערת שאותה אני מבקשת לשים במרכז השיחה היא, מה מקומו של מצב ההכרה הזה בחיינו.

 אם ניקח הגדרתה המתומצתת של ניבאנה כפי שהיא מופיעה בסנגיוטה 38.1. "כיבוי של חמדנות, שנאה ותעתוע. זה נקרא ניבאנה" אנחנו יכולים להתייחס אליה בכל המצבים הפסיכופיזיים שלנו במהלך היום יום בחיינו. הלא ישנם אותם רגעים שבהם ההכרה צלולה, שקטה, ריקה מחמדנות, משנאה, מעיוותי תפיסה. הלא יש את מה שנקרא ניבאנה רגעית, Tadanga Vimuti, ועל ההצבעה על מונח ספציפי זה אני רוצה להודות לענת פורת, שחזרה לאחר כמה חודשים מן המנזר. ישנם הרגעים שבהם ההכרה נוכחת בניבאנה. שחרור רגעי. הרגעים שבהם אנחנו לא חומדים דבר ולא דוחים דבר, רגעים שבהם יש באפשרותנו לראות המציאות כפי שהיא, ברת חלוף, ריקה. רגעים שבהם ויתרנו. התוותרה לנו האג'נדה. כל אחד יכול להווכח באג'נדות שבהן הוא אחוז. די בניבאנה רגעית, שבה מפציע מצב שתמיד קיים, ספוג בחיינו. כי ברגע מעין זה אנו מבינים שיש אפשרות לשחרור מסבל. "נזירים, ישנו הלא נולד, הלא מתהווה, הלא נעשה, הלא מותנה. אם נזירים, לא היו הלא נולד הלא מתהווה, הלא נעשה, הלא מותנה - אי אפשר היה להבחין במפלט, במוצא מן הנולד, המתהווה, הנעשה, המותנה" (אודאנה 8.3). כלומר, אם מצב הכרה ניבאני לא היה קיים גם שחרור מסבל לא היה אפשרי. וזו איננה דחית המציאות הפיזית אלא יכולת להבין אותה כספוגה בסובסטנס נוסף! לא דמות ורקע כי אם רקע-דמות. אז השאלה היא איפה קיים או מתגלה המצב הזה בחיים שלנו כעת? ואולי גם, מה אנו עושים כדי ליצור את התנאים והנסיבות להפצעתו בחיינו. זה לא אומר שאנו הופכים להיות ציידי ניבאנה. אין טעם לשאוף לניבאנה או לארוב לה כדי להשיגה. השאיפה מתמוססת בלאו הכי ככל שהשנים נוקפות והאמון בדרך לא נשחק.

 אנשים מדווחים שמצבי ניבאנה ורגעי שחרור מופיעים בקלות רבה יותר כאשר הם נמצאים במנזר. אז כיצד ניבאנה כמצב שאיננו תלוי תנאים ונסיבות נמסך והווה אצלנו, כתופעות התלויות בתנאים ובנסיבות? על כך ניתן לומר שלמרות שניבאנה אינה נוצרת כתוצאה מתנאים ונסיבות, קיימות נסיבות שהן נוחות יותר להופעתה, ואת הנסיבות האלו אנחנו כתופעות מותנות יכולות לספק. המנזר מספק תנאים תומכים באופן נדיב יותר מאשר חיי היום יום. הספר מדבר על חוסר הפרדה בין ניבאנה ובין חיי יום יום. 

 לניבאנה שתי משמעויות סותרות לכאורה. האחת מתייחסת להפסקה, הכחדה, כיבוי (extinction) והשניה מתייחסת לאושר הגבוה ביותר (דהאמפאדה 204) כמובן שאין כאן כל סתירה. כי השאלה היא מה אנו מפסיקים? אנו מפסיקים את ההאחזות במה שגורם לנו סבל. אם יש הפסקה, כיבוי של האחזות בהשתוקקות, בהשקפה מוטעית אודות עצמי והמכשולים והנטיות הסמויות רפות (התהוות, בורות, שנאה, התאוות, קנאה, יהירות וספק, חוסר שקט ושעמום) - האושר מתגלה.

 ניבאנה קשורה באופן הדוק למצב של ערות ולאי האחזות. מהו המצב הער? קוודה-סוטה (דיגהה ניקאיה 11) מספרת לנו על נזיר השואל בכל מישורי הקיום היכן ארבעת האלמנטים הגדולים – אדמה, מים, אש ואויר – נעלמים ללא שיור. אף אחד אינו יכול לענות לו, עד שהוא שואל את הבודהה את שאלתו. והבודהה עונה לו שהשאלה אינה צריכה להשאל כך. במקום זאת, יש לשאול את השאלה אחרת: היכן אדמה, מים, אש ואויר אינם מוצאים אחיזה? לא איפה הם נעלמים ללא שיור, אלא איפה הם מאבדים מאחיזתם. בנוסף, הוא ממשיך לשאול, היכן ארוך וקצר, קטן וגדול, יפה ודוחה, שם וצורה (נאמה-רופה) {הכרה וגוף, סובייקט ואובייקט} מגיעים אל קיצם?

התשובה היא - בהכרה הערה. יש את אלו הלוקחים זאת בכיוון של ניתוק, של אניהילזם, של דחית עולם התופעות. אבל לא זו הכוונה. הכוונה היא שבהכרה הערה אין האחזות במושגים ואין דחיה שלהם. כלום לא נעלם, וגם המושגים אינם נעלמים! מה שנעלמת היא האחיזה בהם. ההכרה יכולה להכיל את כל המושגים והמופעים בהשתאות, בפליאה מבלי ללכת שולל, ובאופן בו זמני - היא מכילה גם ידיעת המרחב התודעתי. ההכרה הערה תראה חלופיות בכל דבר בכל רגע, ואז שום דבר אינו הופך לדבר, אינו מתמצק. זו הכרה המאפשרת לדברים להיות על פי טיבם, משתנים ונעלמים ומופיעים. תלויים הדדית, ריקים. בתנאים מסוימים זה מופיע בתנאים אחרים - זה נעלם. אנחנו מוכרחים להבין אנאתה באופן אינטואיטיבי כדי להתחיל להבין ניבאנה.

ניבאנה איננה פרס על התנהגות טובה ואיננה הבטחה. זוהי אפשרות בלבד. מישהו שאל אותי באחד הקורסים מה אני יכולה להבטיח לו בדרך. במלים האם אני יכולה להבטיח ניבאנה. אמרתי לו שאני מקפידה שלא להבטיח דבר, אבל אם הוא יהיה ילד טוב אני אוהב אותו, וגם אם יהיה ילד 'רע' ... הדרך מבטיחה לנו רק דבר אחד או שניים. הראשון שבהם נמצא ב"5 ההרהורים היומיים" (אנגוטארה ניקאיה 5.57), בהם בהרהור החמישי, מומלץ לנו להרהר בעובדה שאנו נירש את פירות הקאמה שלנו. במקום אחר (מג'הימה ניקאיה 10.46) יש הבטחה שזה היתרגל על פי הוראתו של הבודהה, כי אז תוך 7 שנים, תוך 6 שנים....תוך 5 שנים... 4 שנים... 3 שנים... וכן הלאה - נזכה באחת מפריצות הדרך: "ניתן יהיה לצפות לאחד או לשניים מפירות הדרך עבורו: או ידע סופי ומוחלט כאן ועכשיו, או, אם נותר עדיין שמץ של האחזות בהכרתו - הוא יהיה זה שאיננו חוזר". אבל צריך לעבוד בנחישות, במאמץ. עצם הבקשה להבטחה כלשהי נשענת על סוג של פינוק, על השקפה שאם אני הולך בדרך מגיע לי משהו, על השקפה של רווח, של השגיות, על כך שכל דבר חייב להשתלם לנו בצורה כזו או אחרת, ואולי זה נובע מתוך התניות של רעיונות על רקע דתי מונותיאיסטי. ניבאנה כונתה עי אג'אהן וירדהאמו בחצי הומור כ'פרויקט הבודהיסטי האולטימטיבי'. אז מדוע אנחנו לא מצליחים "להגשים" אותו בחיינו? אולי כי אנחנו שקועים יותר מדי בפרויקט האישי של קיום 'אני' 'עצמי' ו'שלי'?  

ניבאנה הוא מונח שמשתמשים בו כדי לתאר התנסות כשההכרה משוחררת ממכשולים ומעיוותים תפיסתיים של התאוות, דחיה, קנאה, ורואה ולחלוטין בתואם עם העולם, מציאות מוחלטת, הוא נמצאת בשמחה ובשלווה מושלמים. ניבאנה היא הגשמת הפוטנציאל האנושי הגבוה ביותר והוא מלווה באיכויות שכולנו היינו שמחים בהן. לעיתים ניבאנה מופיעה בילדות, דווקא כשאין לנו כל מושג על שום ניבאנה. בספר שלי "עד שחמלה תתעורר גם רחמים יספיקו" אני מביאה זאת לידי ביטוי, בהומור-מה: 

בכל יום שבת בבגדים אפורים-וורודים
אנחנו חוצים את הגשר בחליסה מאחורי בית התעשיה.
בחליפות של חג

 חוצים חרישית את הנצח הגדול
אבא ואמא בשלום ובכבוד.
חיים ושותקים והולכים.

 וברגע זה ממש נצח צלול
אני שומעת את השקט בקול.
אני יודעת את הנצח!
יודעת את מה שהנו מואר וקיים והולך מתחילת מה שאין לו שֵם ועד עולם.

ומתוך הידיעה
אני מברכת. 
 ברוך שנתן לי את שמי, ברוך שעשאני בת יחידה, וברוך השם שלא נולדתי בקיבוץ.

 הבעיה היא שכילדים אנחנו לא מסוגלים לבטא ולתאר את הארוע הזה, את ההתרחשות ההכרתית הזו, וגם אם אנחנו מנסים לתאר אותה המבוגרים סביבנו לא נותנים לה שום לגיטימציה. אם אינם חושבים שהיא רלוונטית לחיים שלנו. אף מבוגר לא הצביע לנו על האפשרות לניבאנה, כלומר לתפיסה הרבה יותר רחבה של המציאות, ואפשרות זוהי מלת מפתח בהקשר של ניבאנה. כילדים וכמתבגרים אנו כל כך סובלים אבל מקבלים עצות כל כך מופרכות כיצד לעקוף את הסבל! אם תהיו כך וכך או תשיגו את זה וזה הסבל יפסק.

 במג'הימה ניקאיה 26, ב"החיפוש הנאצל" אנו קוראים: "היכן אנו מחפשים את השחרור מסבל? בהיותנו נתונים להזדקנות מחלה ומוות, יגון, יאוש וכו' אנו מחפשים אחר כל מה שגם הוא נתון לכל אלה כמוצא מסבל. אבל המוצא יכול להיות רק במה שלא נולד, לא מזדקן, לא חולה לא מת... במה שאינו נתון לכל זה. זה השחרור המוחלט מכבלים. ניבאנה. דהאמה זו שנוכחתי בה היא עמוקה, קשה לראיה, קשה להבנה, היא שלווה ונעלה, בלתי ניתנת לתפיסה רק באמצעות חשיבה הגיונית, דקה, נחווית רק על ידי החכם. אבל דור זה מתענג על הארצי, מוצא עונג בארצי, מתפלש בארצי, יהיה זה קשה עבור דור כזה לראות אמת זו, כלומר, סיבתיות, התהוות מותנית. קשה לראות אמת זו, כלומר, השקטת התצורות, הפסקת כל ההאחזויות, הרס ההשתוקקות, אי הקסמות, הפסקה. ניבאנה. אם הייתי מלמד את הדהאמה - אנשים לא היו מבינים אותי וזה היה מעייף ומטריד עבורי".

 דיבור בניבאנה אינו יכול להיות תאורטי אלא חשוף וישיר. יש את זה האומר לי שמיותר לדבר על ניבאנה כי זה איננו מועיל. כי זה קשור בטרנסצנדנט, ומוטב לדבר רק על הדרך לניבאנה. אבל אני בקורסים כן מדברת על ניבאנה. כי הטרנסצנדנט איננו מישור קיום שהנו נפרד מחיי היום יום הפיזיים שלנו. ניבאנה איננה יפעה מופזת הנפרדת לחלוטין מנעירות החמור של החיים. האחד ספוג בשני. השאלה היא מדוע אנחנו מתעקשים להכיר רק בנעירות ולא ביפעה? אולי כי יש אידאות מוטעות לגבי אותו מצב הכרה המכונה ניבאנה. למרות שמצבי ניבאנה מבוטאים היטב בשירה הם ספוגים ביום-יום הפשוט, כפי שזה עולה בשיר מתוך "עד שחמלה תתעורר גם רחמים יספיקו" (עמ' 232):

 מי שפגש בדרך
מה לו
כי ילין?

 בר-מזל.
ישמח בחייו

כי
כשהנשגב תוקף,
הפשוט מתגלה
כך
במלוא יופיו

חשוב מאד לזכור שהבודהה היה אדם והוא דבר על פניה השונות של ההתנסות האנושית, ובמסגרת זו הוא דיבר גם על ההתנסות הלא-דואלית המיוחסת בדרך כלל לאדווייטה. היכן? בקוודה סוטה, שבה מתואר מצב של נון-דואליות כמצב של האדם הער, בניבאנה.

היה לי ויכוח עם אחד מן המתרגלים הותיקים, שאמר שבבודהיזם התרוואדי לא דברו כלל על נון-דואליזם אלא דווקא על הבחנה נכונה, על הבחנה מבדלת ומיומנת. שאלתי אותו האם ניבאנה איננה תמצית תמציתה של התנסות נון-דואלית. לתמימות דעים לא הגענו, אבל הדבר הראה לי שוב ושוב את חוסר הטעם בהאחזות האורתודוכסית במלים או בהגדרות מסורתיות במחיר של התעלמות מוחלטת מן הרלוונטיות שיש להתנסות האותנטית שלנו, תוגדר כפי שתוגדר. דיבור בניבאנה אינו יכול להיות תאורטי אלא הווכחותי וישיר. ניבאנה היא אולי הפואטיקה הלא-דואלית הטמונה בדרך שהיא עצמה תובענית וקשה מאד, ולכן היא מובעת פעמים רבות בשירה באופן המדויק ביותר. השאלה המרכזית היא מה מקומה של ניבאנה בחיינו. בספר שלי אני מתארת מפגש בין שתי דמויות בתהליך המוביל אותן כמעט בלית ברירה לניבאנה. להווכחות ישירה. וההווכחות הזו חותמת את הספר "עד שחמלה תתעורר גם רחמים יספיקו":

 מי שהבין
הבנה נכונה
יודע
שאין לו תקנה
ואין דבר שצריך תיקון

 הנטיה של מודטים להצביע על אחר כלשהוא ולשאול את עצמם באותה ספקנות מוכרת : האם הוא בניבאנה? האם הוא מואר? ארהנט מושלם? היא טפשית למדי. איך השאלה והתשובה מועילות לתרגול ולהווכחות שלנו באמת? אנשים שואלים אותי אם אני מכירה מישהו מואר, אם אי פעם פגשתי מישהו בניבאנה. אני מיד שואלת, נניח שפגשתי מישהו כזה. האם תאמין לי? הרי כל הענין הוא אמון. האם תהיה מוכן לנטוש הכל וללכת אחריו? כאן עולה הסוס. לא, סתם מתוך סקרנות. אז זה חסר תועלת עבורך. אנחנו מאד חצויים. מצד אחד אנחנו מחפשים מישהו מואר שיפרוק את המשא מעלינו. שיגיד לנו דברים ברורים. אם תעשו כך הכל יהיה בסדר. ומצד אחר - אנו ספקנים, חשדנים לא באמת מאמינים שהוא יכול לפרוק את משאנו. כי הבודהה-דהאמה למרות שנתנה פרוגנוזה טובה, שחרור אפשרי ברגע זה ממש, היא מחזירה את האפשרות לפתחנו. על פי מצב ההכרה שלנו.

 מישהו שאל אותנו איך זה אנחנו, לא בניבאנה, כלומר איננו ארהנטים מוארים לחלוטין מלמדים את הדרך והאם זה איננו מיאש אותנו? ענינו ארוכות על שאלתו אבל בראש ובראשונה שאלנו אותו אם יש לו אמצעי זיהוי מוחלטים לארהנטים... הרי ככל שאדם נמצא בתחילת דרכו, כך לא יסתפק אלא בבודהה בכבודו ובעצמו. השאלה שלי היא, אם הבודהה היה יושב ממש לידו האם בכלל היה יכול לזהות אותו? וגם היה פוגש מישהו שהתעורר לרביע או למחצה או לשלושת רבעי, האם יוכל לזהותם? אדם מיומן בעל אמון בדרך אינו שואל עצמו כלל האם הוא בניבאנה! הרי זו שטות מוחלטת. כשנעלמת ההאחזות העיקשת בהתניות המאמללות שדרכן הוא תפס עד כה את המציאות. איזו הקלה, אושר, שלווה עילאית, רווחה פנימית, ושלמות הוא חווה. ברגע שהדברים "התוותרו לו". הוא מבין את הבורות שבה היה שרוי  עד אז, במצב שבו קיימת "מלאות ריקה" שאיננה זקוקה לדבר, השאלה היא כיצד יחיה את חייו?

 רגעי ניבאנה הם רגעי ידיעה מובחנים ואין ספק לגביהם. עם זאת, הבודהה עצמו מבין שאי אפשר להעביר את חווית הניבאנה, את ההווכחות באמת במילים. הוא מנסה להסביר איכותה באמצעות שמות תואר וכינויים. רגעי ההתנסות במצב הכרה מעין זה היא רגעי ידיעה מובחנים, וודאות שאי אפשר לטעות בה. נסיבות ההווכחות בה שונות אבל עצם הארוע ההכרתי זהה ולכן הוא יתואר במלים ובדימויים דומים. אם נרצה להגדיר ניבאנה בחיוב, הרי זו ההצבעה אל הלא מותנה. אלמוות, המקלט, המחסה, טוהר נטול כתמים, חופש, שחרור, החוף האחר, העדין, הקשה לראיה, הנפלא, הנהדר.

 למרות שניבאנה היא מצב הכרה של נצח, שאינו נתון לסבל ולחלופיות, שלו, זה שמעבר, היא מתבטאת באופן ממשי כתהליך לאורך ימי חיינו. כתהליך העמקה של ערות, עד שערות זו הופכת מצב הכרה רציף. המושג עצמו הפך שחוק אבל ניבאנה כהתנסות אקטואלית בחיינו היא חיה ורעננה, ומפעימה עם כל הווכחות בה. יש רתיעה או בושה לספר על התנסויות ניבאניות, אנו רואים אותה כהתנסות מאד אינטימית. אבל למעשה ניבאנה היא ההתנסות האינטימית הכי ציבורית שיש. עם זאת, הצהרה ישירה היא מאד בעייתית. 

בסוטה "החיפוש הנאצל" (מג'הימה ניקאיה 26), מסופר שלאחר התעוררותו הולך הבודהה ופוגש את המתבודד הסגפן אופאקה, השואל אותו בפליאה מיהו. " 'פניך כה בהירות וצלולות והליכותיך מעולות ושלוות. וודאי גלית אמת גדולה. מיהו המורה שלך ומה הדבר שגילית. הבודהה עונה לו: 'אני זה שהלך מעבר לכל. יודע כל. אין לי מורה. בכל העולם רק אני לבדי ער לחלוטין. איש לא לימדני זאת. הגעתי לזה באמצעות מאמצי שלי' ואופאקה שואל אותו: 'ניצחת לידה ומוות?' והבודהה עונה: 'כן, חבר, אני המנצח הגדול. וכעת, בעולם זה של עיוורים מבחינה רוחנית אני הולך לבנארס להכות בתוף האלמוות'. 'לו יהי כך, חבר' ענה לו אופאקה והלך לדרכו."

 כשהיינו באוניברסיטת מהאמקוט בבנגקוק נתנו לנו במפתיע עלי זהב שעליהם היינו צריכים לחרות את מה שעולה בליבנו. עלי הזהב הללו היו מכוונים לעטות בודהה-רופה. מה יכולנו לכתוב? כל מה שיכולנו לכתוב הוא איחולי שחרור מסבל לכל. ניבאנה.

ניבאנה קשורה קשר הדוק למושג של התפכחות. אי-הקסמות. ניבידה. מתוך התפכחות אנו לא יכולים עוד ללכת שולל. וזה נושא אפשרי למפגש נוסף.

ניתן לצפות בוידאו חלקי מהשיחה באתר בודהיזם בישראל בכתובת:
 http://www.buddhism-israel.org/library/418

 
< קודם   הבא >
 
Back! Top!